המפתח הפולני Bloober Team יצר משהו מעורב עד כה בכל הנוגע לתפוקת משחקי האימה/מותחן הפסיכולוגיים שלהם, עם דברים כמומַשׁקִיףוהראשוןשכבות של פחדבהחלט מרגישים כמו המאמצים המוצלחים ביותר שלהם עד כה. עם זאת, על כל מרתק, אימה סייבר-פאנק בטעם רוטגר האוארספין-אוף מזעזע של בלייר וויץ'ולמרבה הצער,שכבות של פחד 2זה הרבה יותר מקרה של האחרון מאשר הראשון.
סרט ההמשך הזה לאימה הפסיכולוגית שהתקבלה היטב של 2016 מראה את השחקנים מקבל את התפקיד של שחקן הוליוודי, שאחרי שנענה לקריאתו של במאי מסתורי, מוצא את עצמו על סיפונה של אוניית אוקיינוס מצמררת שם הוא מתחיל לאט לאט להתפרק, נאלץ לשחזר טראומות מהעבר. מציאות שברירית כבר מתחילה להתפורר. אין ספק שיש כאן הנחת יסוד מעניינת, עם כמה רצועות סיפור שונות שמתחרות על תשומת לבך כשאתה מועד במסדרונות המעוותים של הספינה המקוללת הזו, עם זאת, תלות יתר בטקטיקות הפחדה פרועות, כמה קטעי הרג אינסטה מתסכלים וקומץ של פאזלים משעממים מותירים את התחושה הזו כמו קצת סחבת בסך הכל.
שכבות של פחד 2עושההתחלה טובה למדי, כשהראשון מחמשת האקטים שלו מציג לשחקנים את הסביבה הטיטאניקית שבה מתרחש חלק גדול מהמשחק. אינטראקציות עם דלתות, חפצים ומנופים - האמצעי האמיתי היחיד שלך לעסוק בעולם כאן - מעורבות יפה, ומחייבות אותך לתפוס עם היד שלך על ידי החזקת 'ZR' ואז סיבוב מקל אצבע כדי להרים, לפתוח, לסובב או לסובב , ורמת הפיזיות הזו בשילוב עם כמה קללות יד ויזואליות, פחדי קפיצה וסביבה המשתנת ללא הרף נותנים את הרושם שצפוי לנו זמן סופג ומפחיד עם זה.
עם זאת, לאחר תקופת ירח הדבש הראשונית הזו, המשחק מתהפך די מהר, תוך הסתמכות על אותם תרגילי מצלמה מעבירים מסדרון, בובות בובות מפחידות ורצפי מרדף מטורפים עד לבחילה. זה גם לוקח הרבה יותר מדי זמן לתת לך דריסת רגל כלשהי על הנרטיב המפוזר שלו, שמח לנסות - בהצלחה מועטה - להפחיד אותך, מבלי לספק שום נימוק או מטרה מוצקה כדי להניע אותך קדימה דרך המהמורות והקפיצות הלא יעילות שלו.
המערכה השלישית, מבלי לרצות לקלקל שום דבר מהסיפור, מצליחה לקלוט דברים מעט בהקשר הזה, מכיוון שכאן סוף סוף התחלנו להרגיש כאילו אנחנו מקבלים תובנה קטנה על הרקע של גיבור המשחק באמצעות טיול דרך זיכרונות של ילדות מזעזעת. עם זאת, המשחק הבינוני הולך ומפריע שוב, ומאלץ אותך להסתובב שוב ושוב באותו אזור בצורה שפשוט לא מרגישה מרתקת או מתגמלת כאשר ההפחדות וההרס של הסיפור המוצעים הם באיכות ממוצעת כל כך. מכאן אל המערכה הרביעית והחמישית העניינים ממשיכים לרדת, כשהשעה האחרונה בערך - מתוך סך הארבע שלקח לנו לפוצץ את הקמפיין - מטח בלתי פוסק של רעש ודימויים מעוותים שמפילים את כל הניסיונות מבנה נרטיבי ומאבקים להשפיע כל שהיא עקב חוסר החיבור שנוצר כתוצאה מכך שהרגשנו לאוואטר הסובל שלנו.
כל המאמץ הפך לחזרתי כל כך מסיבית עד שאתה במערכים האחרונים האלה, שכל הניסיונות להפחיד באמת מתחילים לרדת לגמרי. יש רק כל כך הרבה פעמים שאנחנו יכולים להסתובב כדי למצוא את הסביבה שלנו השתנתה או לעמוד פנים אל פנים עם בובת ראווה מטורפת לפני שאנחנו מתחסן מפני ההשפעות שלהן, מסתבר. יש גם כמה הנהנים ברורים מאוד לסרטי אימה קלאסיים שנכנסו להליכים שמרגישים לא במקום (אנחנו לא יכולים לכל החיים להבין למה הצצה דרך חור בקיר כאן מגלה מסדרוןהזוהר, שלם עם התלת אופן של דני) ורק משמשים לגרוע מכל אווירה שהמשחק מנסה ליצור לעצמו בתוך היקום הייחודי שלו.
כפי שציינו, גם חידות בשכבות של פחד 2 מאכזבות באופן אחיד, תערובת של קל מדי מצד אחד (הו תראה, השילוב של המנעול כתוב על פיסת נייר שמונחת ממש לידו) כל כך מורחקים מההיגיון שהם ירדו ללחוץ על כל הכפתורים ולקוות לטוב. מפגשי אויב, שלמרבה המזל ניתן לכבות באמצעות המצב הבטוח של המשחק, הם גם עניינים מתסכלים מאוד; מרדפים פשוטים מבחינה מכנית שהופכים לרצפים מרגיזים שצריך לחזור עליהם עד שתשננו את נתיב המילוט המדויק הנדרש כדי להימנע מלהיתפס.
כשאתה משלב את כל החסרונות במשחקים האלה עם סיפור שלא חופר או חוקר אף אחד מההיבטים היותר מעניינים שלו - זה שמח לאפשר לך לנחש לרוב ולעולם לא מצליח לקרקע את עצמו באמת או לחבר אותך לגיבור המשחק - אתה נשאר עם זוועה פסיכולוגית שלא מצליחה לעסוק, לא מצליחה להפחיד ולא מצליחה להתעכב זמן רב מאוד בזיכרון. יש כמה סופים שונים לראות כאן, קומץ של פריטי אספנות וחלקים אחרים כדי למשוך אותך למשחק נוסף, אבל באמת, הרעיון לעבור את החוויה הקשה הזו שוב הוא לא משהו שיש לו משיכה עצומה.
בנימה חיובית יותר, Layers of Fear 2 אכן מצליחה להרשים ברמה ויזואלית ויציאת ה-Switch הזו, מעבר לשדרוג לאחור הצפוי של טקסטורות פה ושם, נראית ונשמעת כמו העסק בהשוואה לגרסאות אחרות של המשחק הן בעגינה והן מצבים ניידים. יש אפילו אפשרות לשחק עם קצב פריימים לא נעול, המאפשר לך לכבות את מגבלת ברירת המחדל של 30 פריימים לשנייה לחוויה מגיבה יותר. עם זאת, שמנו לב שזה גרם לכמה תנודות ניכרות כשהדברים נעשו קדחתניים על המסך ולכן חזרנו די מהר לבטיחות של מכסה 30 פריימים לשנייה.
מַסְקָנָה
Layers of Fear 2 הוא המשך די מאכזב למאמץ האימה הפסיכולוגי המעניין והיעיל של 2016. יש כאן הנחת יסוד ראויה, תפאורה חזקה והזדמנות לספר סיפור מעניין, אבל זה מרגיש מבוזבז ברובו. למרות מראה ונשמע נהדר, הפחדות צפויות, משחק שחוזר על עצמו, חידות מאכזבות וסיפור שפשוט אף פעם לא יוצר חיבור הגון מביאים למשחק שדי קשה להמליץ עליו באופן כללי.
