קרב אחרוןהוא אחד מאותם מטבעות שמגדירים דור. זה היה פשוט הרַקמשחק ארקייד שייראה משחק בסוף שנות ה-80/תחילת שנות ה-90. כשההמרה של SNES אושרה, נשבר לי הלב - בהיותי בעלים של מגה דרייב, קיוויתי שהשמועות (השגויות) על יציאת סגה נכונות (מעריצי סגה נאלצו לחכות עד לתקליטור מגה לפני שיקבלו את הריב הקלאסי הזה), אבל כשקאפקום קופצת למיטה עם נינטנדו זה נראה בלתי אפשרי. כל מה שיכולתי לעשות זה להתפלל לאל המסוף הגדול בשמיים שהוא, בחוכמתו האינסופית, ימסור לי SNES חדש ונוצץ כשיגיע חג המולד.
למזל, קיבלתי אחד כשהם הושקו באנגליה, ו-Final Fight היה אחד המשחקים הראשונים ששמתי עליהם את ידי. ההלם מלראות ספרייטים מושלמים מסיביים כל כך מנצחים את שבעת גוונים של נזלת אחד מהשני, נדכך מעט על ידי האכזבה מהאופציה החסרה של שני שחקנים (אחת המושכות הגדולות ביותר של הארקייד המקורי). העובדה שהמשחק היה חסר גם Guy ורמת המפעל לא עזרה, אבל למרבה המזל, מספיק מהקסם בהשראת מייק הגר היה נוכח כדי להפוך את זה לחובה.
מַסְקָנָה
זה באמת מדהים עד כמה ההמרה הזו קרובה למשחק המקורי, והיא גם הציגה את הפער בין ה-Mega Drive ל-SNES באותה תקופה. למרבה המזל, סגה הציל פנים עם מותג משלה של קרבות רחוב - בעיקר עםBare Knuckle/Streets of Rageסדרה - אבל אפילו האוהד הקשוח ביותר של סגה יצטרך להודות שבימים הראשונים של מלחמת SNES/MD, המשחק הזה היה נקודה כואבת.
קנאה היא דבר נורא, אחרי הכל.