זהו סיפורו של אדם בשם אלכס.
אלכס הועסק בחברה בשם נינטנדו לייף, ואחת מתפקידיו הרבים הייתה סקירת משחקי וידאו. יום אחד, כאשר ליד שולחנו שמע אלכס את החדשותמשל סטנלי: אולטרה דלוקסישוחרר ב-Nintendo Switch, קונסולת המשחקים שכמובן הייתה המוקד העיקרי שלו.
"איפי!" הריע אלכס, "אני חייב לוודא שאני זה שיבדוק את זה." מאחר שהכירו את המהדורה המקורית של המשחק, חבריו לעבודה של אלכס הסכימו שהוא צריך להיות זה שייקח על עצמו את המשימה האדירה הזו. הוא הוריד את המשחק, וכשהניינטנדו סוויץ' שלו התעורר לחיים התחילו לזמזם מחשבות סביב ראשו: 'האם זה יכול לעמוד בכל כך הרבה ציפיות? האם המקור של 2013 יהיה נגוע?' אלכס כמובן ידע שהמשחק התחיל כמוד לפני 2013, אבל באותו רגע הוא פשוט שכח.
משל סטנלי: אולטרה דלוקס עלה בהצלחה, ואלכס התיישב לשחק.
הרבה ממה שהוא ראה הוא כבר ראה בעבר. נקודת המבט בגוף ראשון של סטנלי המכונה בשם נשארה בעינה, וכך גם ההתפתלות האופיינית ביותר ברחבי המשרד שהרכיבה את הבשר של המשחק. מסדרונות, שולחנות משרדיים, פתחים, כן,זה היהמשל סטנלי כפי שזכר אותו. הספרות המוכרות על כל הדלתות, הקצב הרך והעמום של הדיאלוג של המספר, הכל היה כפי שהיה, וחשוב מכך ריצה בקצב יציב יחסית של 60 פריימים לשנייה, שאלכס היה בטוח שיכול להיות רק דבר טוב. כן, אם אלכס היה יכול לתאר במה הוא משחק רק במילה אחת, זה היה 'מוכר'. אולי... זה היה מוכר מדי?
אלכס התחיל להרגיש מנוזל. "השלמתי את ה-Freedom End חצי תריסר פעמים בעבר! איפה כל זהחָדָשׁתוכן שהובטח לי? האם כל זה היה רק בדיחה חולנית מצד המפתחים?" בלי שום דבר מלבד אמונה שתמשיך, אלכס המשיך הלאה בתקווה שמשהו חדש עשוי להופיע.
מסתיים אחרי סיום, שום דבר לא השתנה אחרי כמעט חצי שעה שלמה של זמן משחק. ואז, כאילו משום מקום, דלת שקודם לכן לא הייתה אלא סגורה מהימנה הייתה פתוחה כעת. יתר על כן, המילים 'תוכן חדש' היו מתנוססים על פניו. "זהו זה!" אלכס בכה, "התוכן החדש,אופי!”
כשאלכס התעמק והתרוצץ במגוון תכונות חדשות לגמרי, הוא הרגיש כמעט המום מכמה שמונח לפניו. חבר חדש ונוצץ, מימד חדש ומפתה... אלכס היה כל כך מבולבל עד שהוא שכח לכתוב משהו, שלצורך הימנעות מספוילרים הוא חשב שהוא נוח ללא מאמץ.
אבל אלכס היה בטוח בדבר אחד: שכל מה שהוא חווה היה נפלא, בין אם זה הדיאלוג החדש של המספר, הקצוות הרופפים הקשורים, מעגל הקפיצות - הכל היה תוספת משמחת שהשתלבה בדיוק עם האתוס של המקור, או הנהון הומוריסטי ומודע לעצמו למסע הארוך שעשה הצוות כדי להגיע לנקודה זו. הוא גם הופתע לגלות שלא חשב פעמיים על המעבר ממחשב לקונסולה; כל חלק מהמשחק פשוט זרם, והוא אף פעם לא החמיץ או אפילו שקל את תקן המקלדת והעכבר הישן.
אלכס אכן הרהר כיצד ירגיש מישהו שלא מכיר את משל סטנלי על כך שייכנס אליו ללא ידע מוקדם. האם הם ירגישו ניכור? האם זו הייתה הנקודה? המשחק תמיד היה כל כך לא דומה לשום דבר אחר ששוחרר עד שאלכס היה בטוח שגם אם האנשים האלה ירגישו כמו דגים מחוץ למים, הם בוודאי ימצאו את רגליהם אם הם היו נלהבים מספיק כדי להעניק למשחק את תשומת הלב הראויה.
אלכס המשיך לשחק שוב ושוב ושוב, בהנחה שהוא בטח ראה הכל בשלב הזה, וכמעט בכל פעם ששיחק הוכח שהוא טועה. עד שבשלב מסוים עשה אלכס חשבון נפש של הכל, כל אפשרות, כל דלת, כל הישג, ומצא את עצמו בסוף. אם היה עוד מה לגלות, זה חמק ממנו. מרוצה ומשפשף את לחייו שהתנפחו מהחיוך חסר המוח שנאלץ לסבול, אלכס שם עט על הנייר.
מַסְקָנָה
"תשע מתוך עשר," שאג אלכס בזמן שכתב. "הרחבה מהנה לחלוטין של משחק כבר קלאסי שטופל באהבה, אכפתיות, והכי חשוב מטא מודעות שעושה כבוד לכל מה שהפך את משל סטנלי לאהוב כל כך. זה אולי ישאיר כמה תהיות יותר ממה שהם רוצים, אבל לא היינו רוצים את זה אחרת".
אלכס תהה אם ביס הסאונד הקטן הזה יכול להיחשב כסקירה מלאה, אבל הוא היה בטוח שאם הוא צריך, הוא יוכל למצוא דרך לרפד את הדברים.
