ז'אנר ה"שמאפ" הוא נישתי יחסית אבל הוא גם, בין מעריציו האדוקים, אחת ההנאות הגדולות בגיימינג. עם זאת, זהו ז'אנר שקשה ליצור עבורו משחקים, שכן אופי המשחק די מוגבל ופשוט, כאשר קשה להשיג חידושים. אחרי הכל, יש רק כל כך הרבה דרכים שבהן אפשר לירות בגלים אינסופיים של אויבים ועדיין ליצור משחק מקורי מספיק שיבלוט מהחבילה.Karous -החיה של Re:Eden-עושה ניסיון מעורר הערצה לייחד את עצמו, אבל בסופו של דבר לעולם לא מצליח להימלט מהצל של הבינוניות שלו.
לאחר האתחול של המשחק ולחיצה על מספר מסכי תפריט אתה כמעט מיד נכנס לפעולה. אין תערוכה, אין הקדמה, אתה פשוט שולט במנג' ויורה באויבים. בדרך כלל, זו לא תהיה בעיה, מכיוון שז'אנר השמפ לא בהכרח ידוע בסיפור שלו. עם זאת, ניסיוןהואנוצר בסיפור עמוק יותר, אבל הוא כל כך מוטעה ועשוי בצורה גרועה עד שהוא הומוריסטי בלי כוונה.
הכל מועבר דרך תיבת טקסט שממוקמת בתחתית המסך התחתון, ממש רחוק ככל האפשר מהפעולה במסך העליון. זה מנוגד לאינטואיציה שצריך להסיר את העיניים מהמסך כדי לקרוא את הטקסט באמצע משימה, אבל הסיפור הזה באמת לא הגיוני מלכתחילה. ביטויים נוצרים באופן אקראי והם נעים בין ברורים עד כאב, כמו "אויבים יחזרו" למוזרים לחלוטין, כמו "מותו של גשם אביבי מתרחש כל יום. אני תוהה אם הקבר קיים?" לא נעשה כאן שום מאמץ לספק הקשר; אף פעם לא הוסבר מי אומר מה, למה הם אומרים את זה, או מה זה בעצם אומר.
המשחקיות בדרך כלל מפצה על הנרטיב הבלתי הגיוני, אם כי מדובר במספרים וחוזר על עצמו. הפקדים פשוטים וקלים ללמידה; ה-D-Pad או Circle Pad מזיזים את המכה, כפתור A יורה, כפתור R משתמש בהתקפת תגרה, וכפתור L מטיל פצצה. יש יותר מ-100 משימות להשתתף בהן, כל אחת מעמידה אותך מול גל אחר גל של אויבים עד להגשמת מטרה ספציפית. אלה בדרך כלל רק גרסאות של תבניות בסיסיות, כמו "להרוג X כמות של אויבים עם הנשק המסוים הזה", ואת רוב המשימות ניתן להשלים לאחר שניים או שלושה ניסיונות.
עם השלמת או כישלון של כל משימה, כלי הנשק והציוד ששימשו יועלו לרמה כדי לגרום נזק רב יותר וכלי נשק חדשים ייפתחו מעת לעת. זה עוזר למנוע מהמשחק להתייאש, אבל היכולות שלך יעלו מהר מדי, מה שלמעשה מסיר כל קושי ממשימות רבות שכן אפשר להתגלגל דרך ההתנגדות העגומה שמעמידים אויבים. האקשן חסר מוח ומהנה מספיק, אבל הוא מוביל רק כמה משימות ואינו מצליח להתקדם למשהו שובה במיוחד.
המצגת הכוללת עושה את העבודה, אבל לא באמת עושה ניסיון להתעלות מעל הממוצע. הגרפיקה נחמדה מספיק, אבל זה נראה כאילו זה יכול היה בקלות להיות כותר DS; זה מחמיר בגלל העובדה שהתלת-ממד מושמט לחלוטין, ואם יש יותר מתריסר אויבים על המסך בבת אחת, קצב הפריימים מתרסק באופן ניכר. סביבות הן מונוכרומטיות ובעיקר נשכחות, כאשר רבים מהם נמצאים בשימוש חוזר בשלבים מאוחרים יותר והחלפת צבעים. פס הקול קליט ואופטימי, אבל הופך במהירות מיושן וחוזר על עצמו כאשר אתה נתון לאותו קומץ קטן של רצועות.
מַסְקָנָה
לרוע המזל, Karous -The Beast of Re:Eden- הוא מה שאפשר לתאר רק כמשחק ממוצע עד כאב. חוץ מהבלגן שהוא הסיפור, זה לא עושה כלוםטָעוּתבהכרח, אבל זה גם לא עושה שום דבר בצורה יוצאת דופן. חוסר היצירתיות או החדשנות הכלליים מעכבים את זה מלהיות יותר מאשר שקע זמן חסר תודעה, וכתוצאה מכך לשמץ נשכח ברובו שרק מעריצים אדוקים של הז'אנר כנראה יקבלו את תמורה לכספם.
