סורקי צינוק הפכו פופולריים למדי בתחילת שנות ה-80 ברבים מהמחשבים האישיים כמו סדרת המחשבים Commodore 64 ו-Apple II. למעשה היה לי מחשב Apple IIc ושיחקתי בעצמי רבים מהכותרים הפופולריים כמו סדרת Wizardry ו-Bard's Tale. זו כנראה הסיבה העיקרית שאני חובב RPG כל כך גדול עד עצם היום הזה. אז הייתם חושבים שמשחק כמו Double Dungeons, שמנסה בכל כוחו לחקות את הרפתקאות משחק התפקידים הקלאסיות האלה, יהיה טיול נחמד בשבילי הזיכרון עבורי ואחרים כמוני שנהנו ממשחקי המחשב הקלאסיים האלה. אתה טועה. Double Dungeons הוא משחק שיש לו את הרעיון הנכון, הוא פשוט מתקשה להביא את הרעיון הזה לפועל עם כל סוג של הנאה בכלל.
באמת אין יותר מדי מהמשחק ב-Double Dungeons. אתה בעצם משתמש בהוראות על משטח הבקרה כדי לנוע ברחבי הצינוק. בדרך תתקלו באויבים שונים שתצטרכו להילחם איתם. קרבות די מועברים לכפתור אחד שתקבל כדי להמשיך לרסק כדי לתקוף את האויב. מדי פעם תתקלו בחנות שתאפשר לכם לרכוש שריון וכלי נשק טובים יותר. תחשוב על כל החוויה כעל ציד אוצרות עם מפלצות שנזרקות פנימה למען הסדר הטוב. המשחק אפילו יאפשר לשני שחקנים לקחת חלק בו-זמנית, אבל זה באמת לא מוסיף כלום לחוויה הכללית ואף חבר אמיתי לא יגרום למישהו אחר לשחק במשחק הזה, אלא אם אתה רק מחפש לפרוק כמה חברים.
הוויזואליה של משחקי ה-RPG הקלאסיים למחשבים לא הייתה מה לכתוב עליו הביתה, אבל Double Dungeons אפילו מצליחה להיכשל אפילו מהכותרים בני 20+. התמונות היחידות שתקבלו הן אלו המופיעות באזור התצוגה הקטן של המסך, ולכל צינוק יש את אותו מראה בדיוק. בעוד שהמשחק יזרוק לכם כמה מפלצות חדשות פה ושם, הקירות, הדלתות והחנויות נראים כולם בדיוק אותו הדבר מהצינוק הראשון ועד האחרון. בהתחשב בכך שהמשחק לא כולל הרבה ספרייטים מלכתחילה, זה נראה דבר קטן לבקש לתת קצת גיוון למבוכים כדי לשמור על דברים לפחות קצת מעניינים. תאמין לי, זה ברור מ-10 הדקות הראשונות של משחק ב-Double Dungeons שהמשחק הזה לא הרבה על פלאש ויזואלי וזה בעצם להיות אדיב.
אני יודע שאלו מכם שקוראים את זה מחכים לרגע הקסום שבו ייאמר משהו חיובי על המשחק הזה, אבל אולי אתם מחכים זמן מה. כאילו הוויזואליה התפלה לא מספיקה, אתה הולך להיות מטופל באחד הקטעים המוזיקליים החוזרים והמשעממים ביותר שנוצרו אי פעם למשחק וידאו במהלך חווית זחילת הצינוק שלך. והנה החלק הכי טוב בו. אתה הולך לשמוע את אותו השיר בדיוק בכל צינוק שאתה עובר בו. זה נכון אנשים - עד שתשחקו במשחק הזה לזמן מה, אתם הולכים להכיר את הרצועה המוזיקלית הזו לאחור, קדימה ולצדדים. למען האמת, כנראה שלא תחזיק מעמד חצי שעה עם הסאונד במשחק הזה לפני שתכבה את הסאונד לחלוטין ותגיע לאייפוד. אתה לא יכול להגיד לי שמישהו לא הצליח לפחות להמציא כמה מנגינות שונות למשחק הזה. אנחנו יודעים שהמאמץ הנוסף בהחלט לא הושקע בשום שלב אחר של המשחק.
מי שקורא את הביקורות שלי יודע שבדרך כלל אני תמיד מנסה למצוא משהו טוב להגיד על כל משחק שאני סוקר. עם זאת, ישבתי ושיחקתי במשחק הזה יותר משעתיים והדבר היחיד שאני יכול להשוות אליו הוא להיות בחופשה משפחתית כשהייתי ילד ולהיות לכוד במכונית בלי שום דבר לעשות מלבד לצפות בתמרורים שעות. זה קצת כמו איך מרגיש לשחק במבוכים כפולים. זה כמו טיול משעמם שפשוט לא יסתיים. כל היבט של המשחק הזה מתמצה בקלות במילה אחת פשוטה - חוזר על עצמו.
מַסְקָנָה
בדרך כלל זה יהיה החלק של הסקירה שבו אני אומר שאם אתה מעריץ גדול של סוג זה של משחקים, אולי אתה באמת אוהב את זה, אבל אני מעריץ של סוג זה של משחקים ובטח שלא מצאתי שום דבר לאהוב על זוחל הצינוק המיותר הזה. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לשמור את נקודות ה-Wii שלך עבור Splatterhouse שיגיע בשבוע הבא, כי זה פשוט לא משחק טוב במיוחד.
