תכונות Soapbox מאפשרות לכותבים ולתורמים הפרטיים שלנו להביע את דעתם על נושאים חמים ודברים אקראיים שהם לועסים. היום, קייט נזכרת בטיול בלתי נשכח... ללוזר טאון!
אני לא מאמין שאפשרו לי להשתמש במילה "תחת" בכותרת. אני מרגיש כל כך עוצמתי. בכל מקרה. תן לי לספר לך סיפור...
לפני כמה שנים החלטתי, מתוך גחמה קלה, לעבור מבריטניה לקנדה. חלמתי לגור בקנדה מאז שהייתי צעיר, מפתה על ידי האגמים הכחולים הבדולח שלה, המוניטין הידידותי שלה, וכל מה ש"טימביט"היה אמור להיות. וכך עשיתי את זה, ארזתי את כל מה שדאגתי לקחת איתי לשלוש מזוודות גדולות, וטסתי מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
בהיותי באמצע שנות ה-20 לחיי באותה תקופה, היה לי סוג כזה של חוסן עצמי בטוח שנובע מהאמונה שתישאר צעיר לנצח. ישנתי על ספות ורכבות, ואפילו לילה אחד על כיסא פפאסאן בודד, הרהיט היחיד שהיה בבעלותי במונטריאול, משוכנע שהגב שלי לעולם לא יעניש אותי על ההתעללות. הסתובבתי עם מחשב נייד מחורבן ו-Nintendo Switch (שכתבתי עליו כאן) ממטוס לבית קפה לחלל עבודה משותף, כצורת העבודה היחידה שלי לקבל עבודה בתשלום. שכרתי דירות עם קופסאות נעליים שבקושי יכולתי להרשות לעצמי, בטוח שאמצא איזושהי מצב של עבודה כזו או אחרת, ש(למזלי) הסתדר בסופו של דבר. וגם, אמרתי לעצמי, אכיר חברים. עשיתי את זה בעבר.
אבל אז קרתה המגיפה וכו' וכו',מעבר בעלי חייםבזמן הנעילה, חבטה בסירים במרפסות, אתה יודע את הפרטים. כולנו היינו מנותקים זה מזה, אבל אני - לאחר שעברתי בחופזה ממטרופולין מונטריאול לנובה סקוטיה המרוחקת יחסית כדי להיות עם בן זוגי - מעולם לא הרגשתי לבד יותר.
לא ממש הכרתי מישהו במחוז החדש הזה. לא ציפיתי להיות כאן, אחרי הכל. זה לא היה חלק מהתוכנית. הגרסה שלי שהחליטה לעבור לקנדה בשנות ה-20 לחיי (כיף! נועז! עמיד!) הייתה גרסה שונה מאוד שלי שעברה לנובה סקוטיה בשנות ה-30 לחיי (עייפה!עייף!עייף מאוד!) ומצאתי את עצמי תוהה אם עשיתי טעות, כאשר עקבתי אחרי הקילומטרים על המפה ביני לבין חבריי ובני משפחתי באנגליה, מעבר לים בלתי ניתן לחצות זמנית. לקחתי כמובן מאליו שאוכל לבקר אחרים, עד שפתאום לא יכולתי.
ואז, ב-2022, בפעם הראשונה מזה חמש שנים, חזרתי ללונדון, הפעם עם בן זוגי. נשארנו ליד החברים שלי בחלק הצפון מזרחי של העיר, והתחלנו לתכנן מקומות בילוי, בדיוק כמו פעם.
ואתחלנומסיבת מריו.
אז, החצי הראשון של הסיפור הזה מלא במלנכוליה ובדידות, אבל החצי השני של הסיפור הזה הוא... ובכן, זו מריו פארטי. החברים שלי הםאובססיביעם Mario Party, באותו אופן שבו פעוט אובססיבי אליוקָפוּא, או כריש אוכל אדם הוא אובססיבי לאכילת אדם. אתה תישן מהר, ואז תתעורר לאחד מהם מתנשא עליך בחושך, Joy-Cons הושיטו לך יד ואמרו דברים מוזרים ומצמררים כמו "היי, אתה רוצה להיות מונטי שומה" ו" אני מבטיח שאני לא אשתמש באף אחד מהפריטים הרעים עליך לא, אני מבטיח על החיים של אמא שלי. משחק מריו פארטי עם החברים שהוזכרו לעיל זו הדרך היחידה שבה התכוונתי לצאת מלונדון עם הכליות שלי שלמות.
אז הנה, אנחנו משחקים מיני-משחקים שמסיימים ידידות על הספה של חברי, חולקים קנקן תה וצחוק רועש ומבולגן. אף על פי ש-Mario Party צפוי בבלתי צפוי שלה, ואתה תמיד יודע שלא לצפות לשום דבר מלבד בגידה בטעם נינטנדו, יש לה מגוון עמוק של מיני-משחקים וטוויסטים שתמיד מצליחים להפתיע אותך. אפשר בקלות להרגיע אותך לחשוב שיש איזושהי אסטרטגיה בדבר, או שהשחקן הטוב ביותר תמיד ינצח, או שהעולם הוגן, אבל שום דבר מזה לא נכון. Mario Party הוא מנוע של כאוס, וזה מה שעושה אותה כל כך מיוחדת.
והעניין הוא... זה פשוט לא יעבוד טוב באינטרנט. במהלך המגיפה, שיחקתי אמִגרָשׁשל משחקים מקוונים, ועדיין עושים, עם אותם חברים - מכאוטיטל כוכביםחוות ומיינקראפטממלכות לג'קבוקסמפגשים שמסתיימים בכך שאנחנו מנסים לא להשתין בצחוק. אבל משחק משחקים באותה מכונה שבה אני עושה את העבודה שלי, בדפדפן שגם מכיל במקרה כל הסחת דעת ביקום הידוע, נוטה לשים את האינטראקציה החברתית שיש לי כרגע באותה רמה כמו, למשל, ויקיפדיה. זה רק עוד דבר שאני עושה על המלבן הגדול.
האינטרנט הוא דבר נפלא, אבל אני שמח שהוא אף פעם לא מתקרב ליופי ולאינטימיות של חווית משחק משותפת בזמן אמת. הלוואי שזה לא היה נכון, כי בכנות, לקחת מסע של שש שעות במטוס רק כדי לחוות מרובה משתתפים מקומי זה לא ממש כדאי כלכלית רוב הזמן. אולי זה להיות באותו אזור זמן, וזה היה משהו שמעולם לא שקלתי עד שעזבתי מדינה שיש בה רק מדינה אחת למדינה עם שש - דברים תמיד איכשהו יותר מצחיקים כשכולכם חולקים את אותם השמים. או אולי זו רק הקרבה והאינטימיות של היכולת לבעוט בפניה של החברה הכי טובה שלי כשהיא גונבת את אחד הכוכבים שלי.
אם למדתי דבר אחד מהמפגש היקר אך היפה הזה של מסיבת מריו, הוא זה: לעולם אל תסמוך על החברים שלך. לא, אני צוחק. אני חושב שלמדתי שאני צריך למצוא דרכים לראות את החברים האמיתיים שלי באופן אישי לעתים קרובות יותר. אינטראקציות חברתיות באמצעות דיסקורד ושיחות וידאו הן נפלאות, אבל הן אינן תחליף לדבר האמיתי. אם יש לך חברים בקרבת מקום, לך וחבק אותם בשבילי. ואז לגנוב את הכוכבים שלהם. זה הפשע המושלם.
האם אתה מעדיף לשחק משחקים עם חברים באינטרנט או באופן אישי? ספר לנו בתגובות.
